<h1>ספר הפרדס — שער תשיעי</h1>
<h2>דף ב:</h2>
תניא בפרק לולב הגזול קטן שיש בו דעת לנענע חייב בלולב ומברך כדרכו.
גרסינן בריש מסכת ערכין הכל חייבים בציצית כהנים לויים וישראל נשים ועבדים, ואמרי' עלה בגמרא הכל לאתויי מאי לאתויי קטן היודע להתעטף, דתניא קטן היודע להתעטף חייב בציצית. וכתב הרב בעל העטור ז"ל דהאי קטן הוי [כ]ההיא דגרסי' בסוכה התם קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין, וכתב הרב ז"ל דאפי' גדול שיודע להתעטף חייב, שאינו יודע להתעטף פטור. ותו אמרי' התם נשים לאשמועינן דמצות עשה שלא הזמן גרמא הוא, ור' שמעון פוטר בנשים דמצות עשה שהזמן גרמא הוא, והוא הדין לעבדים דקימא לן כל מצוה שאין האשה חייבת אין העבד חייב בה. וקיימא לן כר' שמעון דאמר סומא חייב ונשים ועבדים פטורין מן הציצית דמצות עשה שהזמן גרמא הוא. אבל הרב ר' יעקב מקורביל ז"ל כתב דאשה פטורה מן הציצית, אבל אם רוצה לברך הרשות בידה, וכן כתב הרב ר' פרץ ז"ל, וכן ראיתי לשר של קוצי ז"ל שכתב משמו של רבי' תם ז"ל דנשים מברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמא, וכתב הרב ז"ל נשים פטורות מן הציצית ואם רצו לברך יברכו, וכן דעת ר' יום טוב אלשבילי ז"ל. ואינו כן דעת הר"ם במז"ל שכתב נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הציצית מן התורה, ומדברי חכמים שכל קטן שיודע להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצוות, ונשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפין בלא ברכה, וכן שאר מצוות עשה שהנשים פטורות מהן אם רצו לעשות אותה מצוה בלא ברכה אין ממחין בידם. טומטום ואנדרוגינוס חייבין בכולם מספק לפיכך אין מברכין אלא עושין אותן בלא ברכה, עד כאן. והעקר כדברי רבותינו הצרפתים ז"ל. וכן ראיתי שרבי' יעקב החסיד ז"ל שאל מפמליא של מעלה נשים שמברכות בסוכה ולולב ושופר או בשאר מצוות אם היא ברכה לבטלה, והשיבו לו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ולך אמור להם שובו לכם לאהליכם וברכו שם אלהיכם והעד מגלה וחנוכה, שמאחר שהיו באותו הנס חייבות בהן ומברכות עליהן, בלולב נמי מצינו שבא לזכר שאין לו אלא לב אחד, ובשופר נמי אמרי' אמר הקב"ה אמרו לפני בראש השנה מלכיות ותמליכוני עליכם וזכרונות שיבא זכרונכם לפני לטובה, ובמה בשופר, לפיכך אם באה לברך בלולב ובשופר הרשות בידה, כל זה השיבו לו.
<h2>דף י.</h2>
גרסינן התם במסכת ערכין בפרק אין מערכין והביאה הרב אלפסי ז"ל בהלכות שבת בפרק במה מדליקין אמר ר' שמעון בן יהוצדק שמנה עשר ימים בשנה יחיד גומר בהן את ההלל, ואלו הן: שמונת ימי החג ושמונה ימי חנוכה ויום טוב ראשון של פסח ויו"ט ראשון של עצרת. ובגולה עשרים ואחד יום, תשעה ימי החג ושמונה ימי חנוכה ושני ימים טובים של פסח ושני ימים טובים של עצרת. והטעם שאין גומרין את ההלל בשאר ימים של פסח כמו שגומרין בכל שמונת ימי החג מפורש בגמ' בפרק אין מערכין מפני ששמונת ימי החג מוחלקין בקרבן מה שאין כן בפסח. ומפרשי ז"ל התם וכן בתוספות דמה שאמר יחיד גומר בהן את ההלל לאו דוקא יחיד אלא להכי קורא יחיד כיון שאין כל ישראל באדמתם יחד.
וקריאת ההלל מצוה מן התורה היא לשבח ולהודות להקב"ה בימים אלו שנעשו ניסים לאבותינו, וכן כתב רבינו אלפסי ז"ל בשם מר שמואל בן חפני גאון ז"ל דקריאת ההלל מן התורה הוא דכתיב הוא תהלתיך. וכתב מורי הרב נ"ר דזה אינו אלא אסמכתא בעלמא, דלכאורה נראה דדעת הגאון ז"ל דקאמר דקריאת הלל דאוריתא אפי' בהלל דראש חדש, וזה אי אפשר דהא אמרי' במסכת תענית פרק בשלשה פרקים גבי כל יום שיש בו הלל אין בו מעמד שחרית וכו', ואמרינן עלה אמר רבא זאת אומרת הלל דראש חדש לאו דאוריתא דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק שמנה עשר יום יחיד גומר בהן את ההלל וכו', ואלו ראש חדש לא קתני. ומיהו בהלל דראש חדש משמע אליבא דכולי עלמא דמדרבנן הוא והראיה מדאמרי' בפר' במה מדליקין רב איקלע לבבל חזנהו דקא קרו הלל בראש חדש סבר לאפסוקינהו שמעינהו דקא מדלגי ואזלי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם, תאנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר. ואמרי' בפרק ערבי פסחים הלל זה נביאים תקנוהו שיהוא אומרים על כל צרה שלא תבוא עליהם וגו'. ומה שאמר הגאון ז"ל דקריאת הלל דאוריתא היא לאו בהלל דראש חודש מיירי אלא בימים שהיחיד גומר בהן את ההלל, וכן כתב רבי' אלפסי ז"ל. והקשה מורי הרב נ"ר מהא דאמרי' בברכות בפ' היה קורא בתורה בעא מיניה אחאי תאנא דבי ר' חייא מדר' חייא בהלל ובמגלה מהו שיפסיק, מי אמרי' ק"ו ק"ש דאוריתא פוסק הלל דרבנן מבעיא, או דילמא פרסומי ניסא עדיף, אמר ליה פוסק ואין בכך כלום, משמע מהתם דהלל סתמא דרבנן הוא אע"פ שהוא תקנת חכמים ואפי' בימים שהיחיד גומר בהן את ההלל. ותירץ נ"ר דהתם גבי ק"ש שיש לו פרשה ידועה בתורה קרי להלל דרבנן אע"פ שהוא מן התורה. עוד תירץ דאולי התם בהלל דראש חודש מיירי אבל בימים שהיחיד גומר בהם את ההלל סברי שהוא מן התורה והני דאמר רבא ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל בין פרק לפרק פוסק באמצע הפרק אינו פוסק, וימים שאין היחיד גומר את ההלל אפי' באמצע הפרק פוסק, איני והא רב בר שבא איקלע לגבי דרבינא בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל ולא פסק ליה ופריק שאני רב [בר] שבא דלא חשיב עליה דרבינא ורבינא ג"כ לא נתן לו שלום דאינו חשוב בעיניו כל כך דרבינא אדם גדול היה.
ולעניין אם יכול לשוח באמצע ההלל, גרסינן בפרק היה קורא בתורה אמר רבא ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל בין פרק לפרק פוסק באמצע הפרק אינו פוסק, וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל אפילו באמצע הפרק פוסק. איני והא רב בר שבא אקלע לגבי דרבינא בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל ולא פסק ליה שאני רב בר שבא דלא חשיב [ע]ליה דרבינא. וגאון ז"ל כתב דדין הלל כדין קרית שמע בימים שהיחיד גומר בהן את ההלל, שהוא פוסק בין פרק לפרק לשאול מפני הכבוד ולהשיב שלום לכל אדם, ובאמצע הפרק שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל אפילו באמצע הפרק שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. ומה שלא פסק רבינא לרב בר שבא בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל מפני שרב לא הקדים שלום לרבינא, ורבינא נמי לא הקדים לו מפני שהיה גדול ממנו.
והיכא שבירך שליח צבור לגמור את ההלל נראה לי דאין הקהל צריכין לחזור ולברך. ויש לי להביא ראיה מדאמרי' בתוספתא דברכות עשרה שעשו מצוה אחת אחד מברך לכולן ועשרה שעשו עשר מצות כל אחד ואחד מברך לעצמו, ופי' התוספתא הכי הוא עשרה שעשו מצוה אחת כגון עשרה שקורין הלל או עשרה שעשו מעקה אחת או עשרה שקובעין מזוזה אחת או כדומה לזה [אחד] מברך לכולם, ועשרה שעשו עשר מצות כגון שמניח כל אחד ואחד תפילין בראשו או שמתעטפין בציצית או שמנענעין את הלולב כל אחד ואחד מברך לעצמו וכן בכל שאר מצות, וראיתי מי שטעה בפירושיה שפירשוה עשרה שעשו מצוה אחת אחד מברך לכולן כגון עשרה שמניחין תפילין כל אחד ואחד, אחד מברך לכולן כיון שכולן עושין מצוה אחת יחד, וכן עשרה שמנענעין את הלולב או שמתעטפין בציצית או בדומה לזה אחד מברך לכולן, ועשרה שעושין עשר מצות כגון שכל אחד ואחד עושה מצותו כלומר שזה מניח תפילין וזה מתעטף בציצית וזה מנענע את הלולב כל אחד ואחד מברך לעצמו, וזה טעות גדול דהיאך אפשר שאני מניח תפילין ואחר יברך עלי, וכן עשרה שעושין עשר מצות שרוצה לומר שזה מניח תפילין וזה מתעטף בציצית וזה קובע מזוזה וזה מנענע בלולב, ולפי זה מברך כל אחד ואחד, פשיטא ופשיטא והיאך יעלה בלב שום אדם שאם אחד מניח תפילין ואחד קובע מזוזה ואחד מנענע את הלולב שיברך האחד להניח תפילין ויצא חבירו שמנענע את הלולב, אין זו סברא למי שיש לו מוח בקדקדו הילכך עשרה שכולן עושין מצוה אחת כגון שקורין את ההלל או שקובעין את המזוזה או שתוקעין את השופר אחד או שעושין מעקה אחת או כל כדומה לזה שכולן עושין מצוה אחת אחד מברך לכולן, אבל עשרה בני אדם שכל אחד מניח תפילין לעצמו או שכל אחד מתעטף בטליתו או שמנענעין כל אחד ואחד לולבו או שנוטלין את ידיהן אע"פ שכולן עושין מצוה אחת כל אחד ואחד מברך לעצמו, דמ"מ עשר מצות הן, דגרסי' בתוספתא שכתבנו, ואם תאמר קשה ספירת העומר שכולן עושין מצוה אחת כמו עשרה שקורין את ההלל, וא"כ דין היה לברך אחד לכולן, יש לי לומר דשאני ספירה שהכתוב אומר וספרתם לכם, כלומר כל אחד ואחד חייב לספור, ואין אחד יוצא בספירת חבירו. ואם תאמר יספור שליח ציבור בברכה והקהל בלא ברכה ויצאו הקהל בברכת שליח צבור, יש לי לומר דלא אורח ארעא לעשות תורה כשתי תורות שיספור שליח צבור בברכה והקהל בלא ברכה. אי נמי יש לי לומר דמטעם זה נהגו העולם שמברכין הקהל תחלה ואחר כך שליח צבור כדי שלא יצאו הקהל בברכת שליח צבור. עוד קשה לי ברכת המזון דקימא לן דשנים שידעו לברך כל אחד ואחד חייב לברך ואין האחד יוצא בברכת חבירו ואע"פ שכולן אכלו יחד אלא אם כן הם שלשה או יותר, יש לי לומר דשאני אכילה שהכתוב אומר ואכלת ושבעת וברכת ואמרינן בירושלמי מי שאכל מברך כלומר דגזירת הכתוב הוא בשנים שחייבים לברך שניהם, כך נראה לי.
ובהלל של שתי לילות של פסח כתב רב צמח גאון ורב האיי גאון ז"ל דאין צריך לברך עליו לגמור את ההלל וגם לא לקרות, דאינה קריאה אלא ספור בעלמא והודאות ותושבחות שהרי פוסק באמצע ההלל דאוכל סעודתו ומברך ברכת המזון הילכך לא חשיב כקריאת ההלל. ואי קשיא לך הא דאמרי' בפרק יוצא דופן כל הטעון ברכה [לאחריו טעון ברכה] לפניו וכאן מברכין לבסוף יהללוך, וא"כ היה לנו לברך בתחלה, יש לומר דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ. אבל הר"ם ב"ן ז"ל כתב שצריך לברך בתחלה לגמור את ההלל, והביא ראיה מדאמרי' במסכת סופרים תאני ר' שמעון בן יהוצדק שמונה עשר יום ולילה אחת יחיד גומר בהן את ההלל, ואלו הן שמונת ימי חנוכה ויום טוב הראשון של עצרת וחג הסוכות, ובגולה אחד ועשרים יום ושתי לילות, ומצוה מן המבחר לקרות הלל בשתי לילות של פסח בבית הכנסת ולברך עליו ולאמרו בנעימה לקיים מה שנא' ונרוממה שמו יחדו. וכשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך שכבר בירך בבית הכנסת, עד כאן לשונו, משמע מדבריו שאם לא בירך ברבים צריך לברך בביתו. אבל הרשב"א ז"ל ומורי הרב נ"ר כתבו דאינו צריך לברך כדברי הגאונים ז"ל.
<h2>דף י:</h2>
ומיהו בהלל דראש חדש אינו מברך כיון דאינו אלא מנהג והראיה מדאמרי' במסכת שבת תאנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר, ורוצה לומר לא יתחיל בברכה דאי בהלל עצמו אמאי לא יתחיל מלקרא פסוקים של תהילים. והני מילי ביחיד אבל בצבור מברך לקרא את ההלל שאין לך שום מצוה שעשו צבור בלא ברכה. וכן דעת רבי' אלפסי ז"ל בפרק במה מדליקין. ויחיד אין צריך לקרוא את ההלל בראש חדש כיון שהוא מנהג ואם קורא קורא בלא ברכה משום דאין מברכין על המנהג וכן ראיתי מי שהעיד שרבי' שמואל ז"ל לא היה מברך בהלל דראש חדש. וכן דעת הר"ם במז"ל פרק שלישי דהלכות מגילה וחנוכה שאפי' ציבור דאין מברכין בהלל דראש חודש מפני שהוא מנהג. אבל רבינו תם ז"ל כתב דאפי' בראש חדש יחיד חייב לברך על ההלל, וסומך הרב ז"ל על מאי דאמרי' באמצע הפרק פוסק ואם אינו אלא קריאת פסוקים בעלמא פשיטא דפוסק באמצע הפרק. ומה שאמרו יחיד לא יתחיל לאו ביחיד ממש קאמר אלא אפי' לרבים קורא יחיד כיון שאין כל ישראל מקובצים יחד, והילכך אפי' בצבור אין גומרין אותו, אבל מכל מקום חייבים לברך. והראיה מההיא דפרק במה מדליקין דרב אקלע לבבל חזנהו דקא קארו הלל בראש חדש סבר לאפסוקינהו, כלומר שלא יקראו אותו בברכה, דאי סלקא דעתך בלא ברכה אמאי סבר לאפסוקינהו מלומר פסוקים, ומדקאמר אקלע לבבל ולא אמר עאל לבי כנישתא משמע שכבר היה בבית הכנסת קודם שהתחילו ההלל וראה שהיו מברכין ומשום הכי היה רוצה להפסיקם, הילכך בהלל דראש חדש בצבור מברכים אע"פ שהוא מנהג וכן עקר. וכן ראיתי שרבינו יעקב החסיד שאל דבר זה מפמליא של מעלה, והשיבו לו הודעתיך שברכותיהן של ישראל כקטורת הם לפני. ושנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. ואם תאמר והא אמרינן בפרק לולב וערבה חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא, אלמא משמע שאין מברכין על המנהג. תירץ הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל דשאני ערבה שיש מעשה כלומר חבטה שהוא הנענוע (והילכתא) [והלכך] דין הוא דלא מברכינן עלה, אבל הלל שהוא שבח והודאה להקדוש ברוך הוא מברכין עליו אע"פ שהוא מנהג. אבל אני רואה מנהג כל גלילות ארצינו לברך אפי' ביחיד. והנח להם לישראל שאע"פ שאינן נביאים בני נביאים הם.
